פרק יד

התובעים בשטר שבידם ובכל זאת נשבעים

במשנה (כתובות פז.)-

הפוגמת כתובתה - לא תפרע אלא בשבועה.

עד אחד מעידה שהיא פרועה - לא תפרע אלא בשבועה.

מנכסי יתומים, ומנכסים משועבדים, ושלא בפניו - לא תפרע אלא בשבועה.

הפוגמת כתובתה כיצד? היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה - לא תפרע אלא בשבועה.

עד אחד מעידה שהיא פרועה כיצד? היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה, התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי, ועד אחד מעידה שהיא פרועה - לא תפרע אלא בשבועה.

מנכסים משועבדים כיצד? מכר נכסיו לאחרים, והיא נפרעת מן הלקוחות - לא תפרע אלא בשבועה.

מנכסי יתומים כיצד? מת והניח נכסיו ליתומים, והיא נפרעת מן היתומים - לא תפרע אלא בשבועה.

ושלא בפניו כיצד? הלך לו למדינת הים, והיא נפרעת שלא בפניו - אינה נפרעת אלא בשבועה.

המשנה מביאה חמישה מקרים בהם למרות שאשה מגיע לתבוע את כתובתה עם שטר הכתובה בידה, עדיין היא צריכה להישבע בנקיטת חפץ. בסיפא מפרטת המשנה את המקרים השונים. המקרים הם-

הפוגמת כתובתה- הבעל טוען שכבר פרע את הכתובה, ומולו אומרת האשה שפרע רק חלק (פגימה מלשון חיסור חלק מהסכום).

עד אחד מעידה שהיא פרועה- הבעל טוען שכבר פרע, האשה אומרת שעדיין לא פרע מאומה, ועד אחד מעיד לטובת הבעל.

גביית כתובה מן הלקוחות שקנו קרקעות משועבדות מהבעל- צריכה האשה להישבע ללוקח ממנו היא גובה, שעדיין לא קיבלה את כתובתה.

מנכסי יתומים- אם מת הבעל והניח נכסיו ליתומים.

שלא בפניו- הלך הבעל למדינת הים והשאיר מנכסיו והאשה נפרעת מהם.

אף שדינים אלו נאמרו בגבית כתובה, הפוסקים מחילים אותם גם על גביית מילווה.

לגבי שני המקרים הראשונים נבאר בהמשך.

לגבי השבועה בגבייה מלקוחות מסבירים המפרשים שהטעם הוא משום שיש חשש שמא כבר נפרע החוב ועשו הבעל והאשה (או המלווה והלווה) קנוניה על חשבון הלקוחות לפרוע מהלקוח שלא על פי דין.

השבועה בגביה מנכסי יתומים ושלא בפני הלווה טעמה ברור ודומה. אלו מקרים בהם נקל על המלווה לשקר ולטעון שעדיין לא פרע ואין מי שיטעון בפניו אחרת. עוד צריך לציין, כפי שיתבאר בהלכה הבאה, שבכל מקרה בו לווה הנתבע לשלם טוען שכבר פרע ודורש שישבע לו התובע, צריך התובע להישבע. לפיכך, בשני מקרים אלה, אם מת הלווה או שהלך למדינת הים, טוענים בית הדין עבורו ומשביעים את הנתבע.

הפוגמת כתובתה (והפוגם שטרו)

הגמרא ממשיכה ודנה בכמה מהמקרים. תחילה מסבירה הגמרא את טעם דין הפוגמת כתובתה-

סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא, דקא טעין מאתים וקא מודה ליה במאה, הויא ליה הודאה במקצת הטענה, וכל המודה במקצת הטענה ישבע;

אמר רבא, שתי תשובות בדבר: חדא, דכל הנשבעין שבתורה - נשבעין ולא משלמין, והיא נשבעת ונוטלת: ועוד, אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות!

אלא אמר רבא: מדרבנן, דפרע דייק, דמיפרע לא דייק, ורמו רבנן שבועה עלה כי היכי דתידוק.

רמי בר חמא חשב ששבועתה של האשה היא שבועת מודה במקצת, שהיא מהתורה, שהרי היא מודה לבעל שנפרעה בחלק מהכתובה. רבא מסביר שאין שבועתה מהתורה, שכן שבועת מודה במקצת היא שבועת הנתבע ואילו כאן האשה היא התובעת. טעם נוסף מביא רבא לדבריו והוא שבמקרה דנן אין מדובר במילווה אלא בשטר כתובה, וכל שטר כרוך בשעבוד קרקעות ושבועה עליו מוגדרת כשבועה על קרקעות, וידוע שאין נשבעים על קרקעות. אלא מסביר רבא, ששבועה זו תיקנוה חכמים וטעמם הוא משום שמטבע הדברים הפורע מדקדק בסכום שהוא נותן ואילו זה שנפרעים לו פחות מדקדק, ולכן הטילו חכמים חובת שבועה על האשה כדי שתוודא עם עצמה שהיא בטוחה במה שהיא טוענת.

הגמרא דנה בכמה תתי מקרים שאפשר שדינם כדין פוגמת כתובתה אך אפשר שלא. בכולם חוץ מאשר באחרון אין הגמרא מכריעה.

"פוגמת כתובתה בעדים"- קיימים עדים לכך שהבעל פרע חלק מהכתובה. האשה טוענת שלא פרע עוד, ואילו הבעל טוען שבהמשך פרע את כל שאר הסכום. מצד אחד יש לפקפק בגרסת הבעל כי אם בפעם הראשונה הקפיד לפרוע בפני עדים סביר שגם בפעם השניה צריכים להיות עדים לדבר, ולכן יש מקום לסבור שתיטול האשה ללא שבועה. מצד שני אפשר לומר שלא דיקדק בדבר גם בפעם הראשונה, אלא במקרה היו שם עדים.

"פוגמת כתובתה פחות פחות משוה פרוטה"- בסכום אותו מודה האשה שקיבלה כבר, היא מפרטת פירוט מדוייק הכולל כמה אירועים בהם קיבלה סכום קטנים מהבעל, אפילו פחות משווה פרוטה. מצד אחד הדבר מראה על רישום בדקדוק גדול מצידה, והחשש שמא אינה מדקדקת בסכום פוחת, אך מצד שני יכול להיות שהיא מנסה לרמות.

"פוחתת כתובתה"- מול הבעל הטוען שפרע הכל, האשה אומרת שעדיין לא שילם לה הבעל כלום, אך היא כן מודה שמתוקף הסכם אחר שהיה בינה לבין הבעל, אין הוא צריך לשלם לה את כל סכום הכתובה אלא רק את חלקו. מצד אחד, הדבר דומה לפוגמת כתובתה, אך מצד שני, בניגוד לפוגמת כתובתה, אין זו מודה במקצת. הגמרא מוכיחה מברייתא שהפוחתת כתובתה אינה כפוגמת, ונפרעת ללא שבועה.

על פי העיקרון שכל ספק יש לפסוק בו כקולא לנתבע וחומרא לתובע, פוסקים הראשונים שהפוגם שטרו צריך להישבע אף אם פגמו בעדים ואף אם פגמו פחות פחות משווה פרוטה וכן פוסק השו"ע (חו"מ פד א).

עד אחד מעיד שהוא פרוע

גם בטעם דין זה נחלקו רמי בר חמא ורבא (שם)-

סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא, דכתיב: לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה, ואמר מר: כל מקום שהשנים מחייבין אותו ממון, אחד מחייבו שבועה

אמר רבא, שתי תשובות בדבר: חדא, דכל הנשבעין שבתורה - נשבעין ולא משלמין, והיא נשבעת ונוטלת; ועוד, אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות!

אלא אמר רבא: מדרבנן, כדי להפיס דעתו של בעל.

רמי בר חמא הבין ששבועתה של האשה מתבססת על כך שעד אחד יכול לחייב שבועה מהתורה. ברם, רבא דוחה זאת, מסיבות זהות למה שנאמר לעיל לגבי פוגמת כתובתה. לכן מסביר רבא שמדובר על תקנה שהתקינו חכמים בכדי להפיס דעתו של הבעל.

הראשונים והשו"ע (שם ה) פסקו את דברי המשנה, שאם עד אחד מעיד שהשטר פרוע גובה המלווה בשבועה.

הנוטלים בשבועה אם תבעו בתוך זמנם

לעיל, פרק יא הלכה ו, הובאו דברי הגמרא בבבא בתרא (ה:) ופסקה שאין להאמין לטוען שפרע בתוך זמנו משום ש"חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו". בפרט מציינת שם הגמרא-

ואף על גב דאמר מר: הבא ליפרע מנכסי יתומים - לא יפרע אלא בשבועה, חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה

כלומר, אפילו הבא ליפרע מיתומים בשטר שבידו, שצריך להישבע על פי מה שנלמד במשנתנו שבכתובות, אם תובע בזמנו וטוענים היתומים שנפרע לפני כן, גובה התובע מבלי שיזדקק להישבע.

מדברי הרמב"ם בהלכה שלפנינו משמע שאותו הדין אמור בכל אלה שאמרו חכמים שיטלו בשבועה. עם זאת, ראשונים אחרים סברו אחרת.

כך למשל, המגיד משנה מעיר שהפוגם שטרו, כיוון שמודים הוא ושכנגדו שכבר פרע חלק מהחוב בתוך זמנו, התרועעה חזקת "אין אדם פורע בתוך זמנו", ואפילו אם תבעו בזמנו חייב להישבע.

רב האי גאון (תשובות הגאונים הרכבי סי' מג) כותב שהנפרע מלקוחות נוטל בשבועה אפילו אם הוא תובע בזמנו, משום שמול הלקוחות אין התובע עומד מול טענת "פרעתי" שחזקת "אין אדם פורע בתוך זמנו" סותרת, אלא מול טענת הלוקח החושד שהמלווה והלווה עושים קנוניה כנגדו. עוד פוסק רב האי גאון (הביאו טור חו"מ פד) שאם עד אחד מעיד שהחוב נפרע צריך המלווה להישבע אפילו אם תבעו בזמנו^[179].

השו"ע (חו"מ פד) פסק כרמב"ם בפוחת שטרו ובמקרה של עד אחד המעיד שהשטר פרוע. ביחס לגביה מלקוחות מביא השו"ע (שם עח ב) את שיטת הרמב"ם ובשם "יש אומרים" את שיטת החולקים עליו.

לווה הטוען שהשטר פרוע ודורש שישבע המלווה

בגמרא שבועות מא.-

אמר רב פפא: האי מאן דאפיק שטרא על חבריה, ואמר ליה שטרא פרוע הוא, אמרינן ליה: לאו כל כמינך, זיל שלים

ואם אמר לשתבע לי, אמרינן ליה: אשתבע ליה.

א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ומה בין זה לפוגם את שטרו?

א"ל: התם אף על גב דלא טעין איהו - טענינן ליה אנן, הכא אמרינן ליה: זיל שלים ליה, ואי טעין ואמר אשתבע לי, אמרינן ליה: זיל אשתבע ליה ואי צורבא מרבנן הוא - לא משבעינן ליה.

א"ל רב יימר לרב אשי: צורבא מרבנן משלח גלימא דאינשי? אלא, לא מזדקקינן ליה לדיניה.

רב פפא מחדש, שאם הלווה טען שהשטר פרוע ודורש שישבע המלווה שהשטר אינו פרוע, שומעים לו ומשביעים את המלווה לפני שגובים^[180]. רב אשי מסביר שההבדל בין הפוגם שטרו וכל אלה המוזכרים בהלכה הקודמת, שצריכים להישבע לפני שיגבו, הוא כפול-

במקרים המוזכרים בהלכה הקודמת בית הדין מעצמם מחייבים את המלווה להישבע, ואילו במקרה רגיל בו הלווה טוען שהשטר פרוע, מחייבים את המלווה להישבע רק אם הנתבע מבקש זאת.

במקרים שבהלכה הקודמת משביעים אפילו תלמיד חכם. לעומת זה, במקרה בו השבועה מתבצעת לבקשת הלווה, בית הדין "אינם מזדקקין לתלמיד חכם".

רש"י מסביר שהכוונה בכך היא שאין מחייבים תלמיד חכם להישבע, ומאידך כל עוד לא נשבע אין גובים את שטרו. להסבר זה מסכימים רב המפרשים, אלא שהדברים דורשים ביאור- מה ההבדל בין תלמיד חכם לבין כל אדם, שהרי כל אדם יכול לבחור שלא להישבע ולא לגבות.

הרי"ד (בפסקיו) מסביר שביד כל לווה הנתבע, לדרוש שישבע המלווה, ואם המלווה אינו נשבע, שישבע הוא, הלווה ויאלץ המלווה לקרוע את השטר. לעומת זה, בתלמיד חכם, גם אם הוא אינו חפץ להישבע, הלווה אינו יכול להישבע ולאלצו לקרוע את השטר, אלא השטר עומד בידו ואולי בהמשך יוכל לגבות בו.

הרא"ש (סי' י) אומר שתלמיד חכם, אם תפס מנכסי הלווה, אין דורשים ממנו להישבע, ואילו אדם רגיל התופס מנכסי הלווה דורשים ממנו להישבע.

בעל התרומות (כא א אות ב) אומר שסתם מלווה צריך להישבע בבית הדין כדי לגבות, ואילו תלמיד חכם מפאת כבודו, אינו חייב להישבע בבית הדין, אלא גובה גם אם נשבע מחוץ לבית הדין.

יצויין שהרמב"ם בהמשך (הלכה יב) קובע שאין להשביע את המלווה לפני שהלווה מביא את המעות^[181].

השו"ע (חו"מ פב ב) פוסק שאם הלווה טוען שבוודאי פרע ודורש שישבע לו המלווה, משביעים אותו כעין של תורה בנקיטת חפץ. בהמשך (שם ו) מבאר השו"ע לגבי תלמיד חכם כשיטת הרא"ש.

לווה המערער על עצם השטר ודורש להשביע את המלווה

בניגוד למקרה שנידון בהלכה ב, בו הלווה אינו יוצא כנגד השטר, אלא אומר שפרעו, בהלכה זו מתייחס הרמב"ם למקרים בהם הלווה טוען כנגד השטר וטוען שלא לווה כלל, או שמדובר בריבית או אבק, שאין לגבותם. מקור דברי הרמב"ם כאן הם בר"י מיגאש (שבועות מא.)-

איכא מאן דפשיט מיהא דרב פפא, דהיכא דמפיק אינש שטרא אחבריה ואמר ליה האיך, האי שטרא בעיקר ממוניה הוה ביה צד רבית; אי נמי אמר ליה, שטר אמנה דמיחייב ליה לבעל השטר, דמשתבע ושקיל כי היכי דחייב רב פפא שבועה על טענת פירעון. ואנן לא חזינן להאי סברא, דעד כאן לא חייב רב פפא שבועה אלא על טענת פירעון, משום דהאי שטר לפרעון קאי, הילכך כי קאי טעין במידי דעביד למיהוי בההוא שטרא הוא דקא טעין ולא קא מכחיש ליה לשטרא בההוא טענתא דיליה, דהא שטרא לפורענא קאי כדאמרינן, אבל בטוען צד רבית בשטר אי נמי לא נטלתי סך זה כולו, אי נמי שטר אמנה הוא, לא משגחינן בטענתיה ומחייבינן להאי שבועה עליה והא מיגו טענתיה קא מכחיש ליה לשטרא ולמעקריה למאי דאיכא בשטרא הוא דקא אתי. וכיון שכן, לאו כל כמיניה דקא טעין טענה דקא מכחשא ליה לשטרא, הילכך לית לן ראיה דמשגחינן על כי האי טענתא ומחייבינן בעל השטר שבועה עלה. ומאן דמורי דמשגחינן עלה ומחייבינן בעל השטר עלה שבועה, צריך הוא להביא ראיה על כך.

הר"י מיגאש מביא תחילת את דעת הסוברים שתקנת רב פפא, שישבע המלווה אם דורש זאת הלווה אמורה בכל ערעור של הלווה, בין אם טוען הלווה שפרע, ובין אם טוען שהשטר מזוייף או כל טענה שתהיה. הסברה בכך היא שטעמו של רב פפא דומה במהותו לטעם של שבועת היסת, קרי, "אין עשן בלי אש", ואם הנתבע טוען בתוקף שאינו צריך לשלם, תהיה הסיבה אשר תהיה, יש לחשוש לדבריו ולדרוש מבעל השטר שיפרע בשבועה.

ברם, הר"י מיגאש, והרמב"ם בעקבותיו, אינם מודים לדברים אלה, אלא פוסקים שדברי רב פפא מוגבלים רק ללווה הטוען שפרע. טענה אחרת, התוקפת את השטר (כגון שהוא מזוייף או נכתב כשטר אמנה מבלי שתתבצע הלוואה בפועל או שהוא גילום בחוב של עיסקת ריבית או אבק ריבית וכן הלאה), אינה מביאה לכך שנחייב את המלווה להישבע, כיוון שאין כח בטענתו של הלווה כנגד השטר הנחשב כראיה מוצקה.

השו"ע (חו"מ פב י) פוסק כר"י מיגאש והרמב"ם.

מלווה טוען שלא נפרע, עדים טוענים שפרע הכל והלווה מודה שפרע מחצה

בגמרא בבא בתרא (קכח:)-

שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא:

המוציא שטר חוב על חבירו, מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה, והעדים מעידין שפרע כולו - הרי זה נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין,

אבל ממשועבדין לא, דאמרי: אנן אעדים סמכינן.

ואפי' לר' עקיבא דאמר: משיב אבדה הוי, הני מילי היכא דליכא עדים, אבל היכא דאיכא עדים - אירתותי אירתת.

מתקיף לה מר בר רב אשי: אדרבה, אפי' לר' שמעון בן אלעזר דאמר: מודה מקצת הטענה הוי, הני מילי היכא דליכא עדים דקא מסייעי ליה, אבל היכא דאיכא עדים דקא מסייעי ליה - ודאי משיב אבדה הוי.

דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי: הלכתא בכל הני שמעתתא כדשלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא

במקרה הנידון המלווה מוציא שטר חוב וטוען שאינו פרוע. מולו טוען הלווה שכבר פרע מחצה. אם המעשה היה מסתכם בכך היה הלווה נאלץ לשלם כפי שמחייב השטר, ויכול היה לאלץ את המלווה להישבע, כפי שלמדנו לעיל. מה ששונה במקרה זה הוא שאח"כ^[182] באו עדים והעידו שהשטר פרוע לגמרי. לכן, פוסק רבי אבא שדין הנתבע כאן הוא כמודה במקצת, הנשבע ונפטר.

הגמרא דנה ביחס בין המקרה הנדון לבין מחלוקת התנאים (בבא מציעא ד:, ועי' הלכות טוען ונטען ד ה) ביחס לשטר בו נאמר שהחוב הוא "דינרים". משום שמיעוט רבים שנים, השטר כשלעצמו מחייב תשלום של שני דינרים בלבד. המחלוקת היא במקרה בו המלווה טוען שמדובר בחמישה דינרים ואילו הלווה מודה בשלושה דינרים. ר' שמעון בן אלעזר אומר שזהו מודה במקצת ולכן צריך הלווה להישבע בכדי להיפטר. מולו אומר ר' עקיבא שכיוון שיכול היה הלווה לשתוק, ולשלם רק את השנים המוזכרים בשטר, ובכל זאת הזכיר דינר נוסף, הרי הוא משיב אבידה, שהרי הציל את ממון חבירו, וכיוון שתיקנו חכמים שהמשיב אבידה לא ישבע^[183], אף הלווה הטוען לשלושה דינרים לא ישבע על טענתו.

במקרה דנן רבי אבא אומר שגם ר' עקיבא יודה שצריך הלווה להישבע, כיוון שהוא חושש מהעדים^[184]. לעומתו מר בר רב אשי אומר שאדרבה, אפילו ר' שמעון בן אלעזר יודה כאן שפטור משבועה ושהוא משיב אבידה, כיוון שהעדים מסייעים לו ויכול היה לטעון שפרע הכל.

הראשונים דנו בשאלת מעמד השטר לאור העובדה שהעדים מכחישים את השטר, כאשר השאלה העיקרית הנשאלת היא מה מקום לשבועה כאן. אם השטר עומד בתוקפו, איך עוזרת השבועה ללווה להיפטר מהחלק בו הוא כופר, ואם השטר בטל, משום שיש עדים כנגדו, מדוע בכלל מחייבים את הלווה להישבע, והרי ניתן להסתמך לגמרי על העדים ולפוטרו אף ללא שבועה!

כמה ראשונים וביניהם הריטב"א, הר"ן והראב"ד (מביאו הרשב"א) מסבירים (בוריאציות שונות) שחוסר ההתאמה בין עדות העדים לבין גרסתו של הלווה מביא לכך שסומכים על עדות העדים רק ביחס לחצי שנפרע, אך אין סומכים עליהם לחלוטין ולכן צריך הלווה להישבע על טענתו.

הרמ"ה אומר שהעדים רק מביאים לכך שהשטר בטל וחוזר הדין להיות כבמלווה על פה. בטלות השטר מתרחשת בשני אופנים. ראשית, כפי שראינו בהלכות הקודמות, לווה הטוען שפרע את השטר ודורש שישבע לו המלווה, המלווה צריך להישבע. אלא שכאן אין מניחים את המלווה להישבע באופן המכחיש שני עדים כשרים. לכן נמצא שאין יכולת לגבות בשטר, ונותרה התביעה כתביעת מילווה על פה, והלווה מודה במקצת. אופן נוסף הוא שעדות העדים גורמת לכך שיהיה ללווה מיגו, שאם היה רוצה לשקר היה טוען כמו שאומרים העדים ונפטר מכל וכל, וגם מצד זה השטר אינו בר שימוש.

עוד שאלה הנידונה בראשונים נוגעת להבנת ההבדל שמבדילה הגמרא בין המקרה הנדון לבין מודה במקצת קלאסי.

ר' יונה מסביר, כמו רוב הראשונים, שמדובר בכגון שבאו העדים לאחר שטען הלווה את טענתו, לפיכך הוא מעיר שקשה להבין את דברי מר בר רב אשי, שהרי אם טען הלווה לפני שידע על העדים, כיצד ניתן לומר שהוא כמשיב אבידה?^[185] מתוך כך מסביר ר' יונה שהעדים טרם העידו, אך הלווה כבר ידע על קיומם ודיבר איתם כך שידע שאפשר שיעידו על פרעון גמור (לכן הוא יכול להיחשב משיב אבידה) אך לא היה בטוח שזה מה שיאמרו (ולכן, מאידך אולי הוא לא כל כך משיב אבידה)

הרמב"ם אינו כותב שהעדים העידו רק לאחר טענתו של הלוה. בהתאמה הרמב"ם כנראה גורס "אבל היכא דאיכא שטר^[186] - אירתותי אירתת". כלומר, טענת הלווה היתה לאור כך שידע שהעדים יעידו שפרע הכל, וזה הטעם של מר בר רב אשי, הסובר שהוא משיב אבידה. מאידך, עצם קיום השטר מרתיע את הלווה וזהו הטעם של רבי אבא^[187].

השו"ע (חו"מ פב יג) פוסק את דברי רבי אבא להלכה.

לווה המודה בשטר וכופר בחוב- "מודה בשטר שכתבו"

הגמרא בבבא מציעא (ז.) מביאה ברייתא

תנו רבנן: שנים אדוקין בשטר, מלוה אומר: שלי הוא, ונפל ממני, ומצאתיו. ולוה אמר: שלך הוא, ופרעתיו לך.

יתקיים השטר בחותמיו, דברי רבי.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: יחלוקו.

מדובר בלווה ומלווה המחזיקים שניהם בשטר החוב. המלווה אומר שממנו נפל וטרם נפרע, ואילו הלווה אומר שכבר נפרע. התנאים נחלקים והגמרא מבארת את המחלוקת-

אמר רבא אמר רב נחמן: במקוים - דברי הכל יחלוקו, כי פליגי - בשאינו מקוים.

רבי סבר: מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ואי מקיים ליה - פליג, ואי לא מקיים ליה - לא פליג. מאי טעמא - חספא בעלמא הוא, מאן קא משוי ליה להאי שטרא - לוה, הא קאמר דפריע.

ורבי שמעון בן גמליאל סבר: מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ואף על גב דלא מקיים ליה - יחלוקו.

על פי ביאור זה כל התנאים מודים שהפתרון למצב בו שנים מחזיקים בשטר הוא שיש לחלוק את השטר (כלומר, על הלווה לשלם חציו) כדין ממון המוטל בספק והמוחזק על ידי שני הטוענים. מה שמתכוון רבי בדבריו "יתקיים השטר בחותמיו" הוא שאם השטר אינו מקויים, אין טעם לחלוק כי לא ניתן לגבות בשטר, והרי הוא כחרס. לכן יחזור השטר למלווה עד שיוכל לקיימו. מולו סובר רשב"ג שאם הלווה מודה שהשטר נכתב כדין והיה מילווה, אין צורך לקיימו ("מודה בשטר שכתבו, אין צריך לקיימו"^[188]).

שאלת מודה בשטר שכתבו מוצגת כמחלוקת תנאים גם בסוגיה בכתובות. אומרת המשנה (שם יח:)-

העדים שאמרו: כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו - הרי אלו נאמנים; ואם יש עדים שהוא כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר - אינן נאמנין.

מדובר בעדים המקיימים את חתימתם על השטר, אך באותה נשימה טוענים שהשטר פסול כיוון שהיו עדים פסולים באותו הזמן, או שנאנסו לחתום על שקר. המשנה פוסקת שאם המקור היחיד למהימנות חתימתם הוא דבריהם, יש להאמין לכלל דבריהם ולפסול את השטר. עם זאת, בגמרא מובאת ברייתא החושפת מחלוקת-

תנו רבנן: אין נאמנים לפוסלו, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: נאמנים

כלומר, המשנה היא כחכמים, אך ר' מאיר חולק ואומר שהעדים אינם נאמנים לפסול את השטר. הגמרא מגיעה למסקנה שהתנאים חולקים בשאלה האם מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. כלומר, אם העדים מודים שכתבו את השטר, ושאין מדובר בזיוף^[189], חכמים סוברים שצריך בכל זאת לקיים את השטר ולוודא שהוא תקף וכשר, ומכיוון שהעדים מעידים שאין השטר כשר, הרי הוא פסול. לעומת זאת, ר' מאיר סובר שאם ברור שאין השטר מזוייף, יש לסמוך על כך שהוא כשר ואין לקבל את עדות העדים על כך. בהמשך מובא שהדבר נתון גם במחלוקת אמוראים-

אמר רב הונא אמר רב: מודה בשטר שכתבו - אין צריך לקיימו. א"ל רב נחמן... אימא: הלכה כר"מ!

אמר ליה: ומר היכי סבירא ליה?

אמר ליה: כי אתו לקמן לדינא, אמרינן להו: זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא

רב הונא אומר בשם רב שמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, כשיטת ר' מאיר. רב נחמן מעיר לו שהוא יכול פשוט לומר שהלכה כר' מאיר. רב נחמן ממשיך ומעיד על עצמו שהוא פותח כל דיון בשטר בדרישה לקיים את השטר, אפילו אם אף צד אינו טוען לזיוף. כלומר, לדעתו מודה בשטר שכתבו כן צריך לקיימו.

בסוגיית הגמרא בבבא בתרא (קנד:) דנה הגמרא בהשלכה של שאלה זו לגבי שטר מכר-

שאל רבי שמעון בן לקיש את רבי יוחנן, זו ששנויה במשנת בר קפרא:

הרי שהיה אוכל שדה ובא בחזקת שהיא שלו, וקרא עליו אחד ערער לומר שלי היא, והוציא זה את אונו לומר שמכרתה לי או שנתתה לי במתנה,

אם אמר: איני מכיר בשטר זה מעולם - יתקיים השטר בחותמיו,

אם אמר: שטר פסים הוא זה, או שטר אמנה, שמכרתי לך ולא נתת לי דמים, אם יש עדים - הלך אחר עדים, ואם לאו - הלך אחר השטר;

לימא, ר' מאיר היא, דאמר: מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו, ולא רבנן!

מדובר באדם היושב בשדה ומחזיק בשטר מכר (או מתנה) וזה שכנגדו, המוצג בשטר כבעלים הקודם, מערער על השטר. אם המערער טוען שהשטר מזוייף, צריך המחזיק לקיים את חתימות העדים שעל השטר. ברם, אם המערער טוען שהשטר אינו מזוייף בעצמו, אלא שהוא שטר שאינו מעיד על מכר, כמו שטר פסים (שנועד ליצור מראית עין של מכר, כדי ליצור לקונה שם טוב עסקי) או שטר אמנה (שהוא הכנה למכר, אך המכר בסוף לא התבצע), חייב המערער להביא ראיה לטענותיו (שהשטר אינו מייצג מכר) ואם לא הביא זכה המחזיק בדין אפילו מבלי שיקיים את השטר שבידו. ריש לקיש מבין שדין זה אמור דווקא לפי הדעה שמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, שהיא שיטת ר' מאיר כנגד חכמים^[190]. ר' יוחנן עונה-

אמר ליה: לא, שאני אומר: דברי הכל - מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו.

כלומר, לדעת ר' יוחנן הברייתא בשם רב קפרא נכונה לכל השיטות ולא רק לדעת רבי מאיר. בהמשך הסוגיה שם מבואר שכוונת ר' יוחנן היא שיש להפוך את השיטות ושיטת חכמים היא שמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ולכן הוא מציג אותה כ"דברי הכל".

הרשב"ם (שם ע"ב ד"ה "נעשה גדול") לומד מכאן ששיטתו של ר' יוחנן היא שמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ושכך יש לפסוק להלכה. עם זאת, רוב הראשונים, ובכללם הרמב"ם, פוסקים להלכה שמודה בשטר שכתבו כן צריך לקיימו.

השו"ע (חו"מ פב א) פוסק כרוב הראשונים.

מלווה המודה שהשטר שבידו מזוייף, אך מבקש שנאמינו שהיה לו שטר כשר ואבד

הגמרא בבבא בתרא (לב:) מביאה מעשה שהיה-

ההוא דאמר לחבריה: הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא,

א"ל: שטרא זייפא הוא

גחין לחיש ליה לרבה: אין, שטרא זייפא, מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס, ואמינא: אינקיט האי בידאי כל דהו

אמר רבה: מה לו לשקר? אי בעי אמר ליה שטרא מעליא הוא.

א"ל רב יוסף: אמאי קא סמכת? אהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא.

אמר רב אידי בר אבין... הלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי... דהיכא דקיימי זוזי לוקמי.

במעשה המתואר, המלווה מודה במהלך הדיון שהשטר שבידו מזוייף, כטענת הנתבע, אך הוא עדיין טוען שהלווה חייב לו ושהיה לו שטר כשר המעיד על כך, ואבד. האמוראים נחלקו בדין. רבה אומר שיש לתובע מיגו, כלומר, יש להאמין לו שאכן הלווה חייב לו כסף כי לו היה רוצה לשקר לא היה מודה שהשטר מזוייף. ר' יוסף אומר שאין לפסוק לטובת התובע שהרי משהודה המלווה שהשטר מזוייף, השטר נחשב כאינו ("חספא בעלמא") ואין לסמוך עליו.

דברי ר' יוסף קשים להבנה, שהרי לא על השטר שלפנינו מבקש הלווה שנסמוך, אלא על טענתו שהיה שטר כשר שאבד. ואכן הראשונים הציעו כמה דרכים בהבנת דבריו-

ריב"ם (שם בתוס' ד"ה "אמאי") אומר שאין אומרים מיגו להוציא ממון. כך כותבים גם הר"י מיגאש ור' יונה.

פירוש אחר (שם וברא"ש סי' יב) הוא שבניגוד לטענות מיגו אחרות, בהן שתי הטענות יכולות להיות אמת ואינן סותרות זו את זו, אך בנידון דנן, הטענה שנטענה בפועל (שטר מזוייף הוא והיה אחר ואבד) מבטלת את הטענה האלטרנטיבית שלא נאמרה (שהשטר כשר)^[191]. בתוספות (שם) מובאת עוד הבנה, לפיה אין אומרים מיגו כאשר לצורך אמירת האמת בסוף ("שטר מזוייף הוא") יש צורך לשקר בהתחלה^[192].

מול קבוצת שיטות זו, טוענים הרמב"ן והרשב"א שאם אכן השטר המזוייף היה מקויים (אם משום שאינו מזוייף ממש אלא נכתב כ"שטר אמנה"^[193] או שהשטר זוייף כל כך טוב שבית הדין חושבים שאלו חתימות ידי העדים), כולם, כולל ר' יוסף, היו מודים שיש לתובע מיגו. המקרה המדובר הוא דווקא כאשר השטר עדיין לא קויים בשעה שהודה המלווה שהוא מזוייף, רבה אמר שיש לקיימו אף שהוא מזוייף בכדי לבחון האם יש לתובע מיגו, ומולו אומר ר' יוסף שבית הדין אינם נדרשים לקיום שטר שידוע שאין בו ממש ("חספא בעלמא").

בהמשך הגמרא (שם) מובא מקרה נוסף בו נפסק על פי העיקרון שבדברי ר' יוסף-

ההוא ערבא דאמר ליה ללוה: הב לי מאה זוזי דפרעתי למלוה עילוך, והא שטרא.

אמר ליה: לאו פרעתיך?

אמר: לאו הדרת שקלתינהו מינאי?

שלחה רב אידי בר אבין לקמיה דאביי: כי האי גוונא מאי?

שלח ליה אביי: מאי תיבעי ליה? הא איהו דאמר:... הלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי - דהיכא דאוקמו זוזי לוקמו.

והני מילי - דא"ל: הדרת אוזפתינהו מינאי, אבל א"ל: הדרתינהו ניהלך מחמת דהוו שייפי וסומקי, אכתי איתיה לשעבודא דשטרא.

מדובר בערב, ששילם למלווה ועתה תובע את הלווה במאה זוזים, ומציג לפניו את השטר שקיבל מהמלווה. הנתבע טוען שפרע כבר לערב, והערב מודה לו, אלא אומר שלאחר שפרע, מיד הלווה לו שוב את אותן מעות. אביי אומר שהדין כאן כדין במקרה שלעיל, שכיוון שמחזיק השטר מודה ששטרו מכוון להלוואה אחרת, שטרו בטל ומאמינים לנתבע הטוען "פרעתי". עם זאת, אביי מוסיף הסתייגות, ואומר שאם התובע טוען שהחזיר את המעות לאחר הפרעון כיוון שלא היו טובים^[194], נמצא שעדיין לא פרעו, והשטר מכוון למעות שתובעו כעת.

השו"ע (חו"מ פג ד) פוסק כלשון הרמב"ם, וכדברי רב יוסף, שאפילו בשטר מקויים אם פסל המלווה את שטרו נשבע הלווה היסת ונפטר.

שטר שלוה בו ופרעו- שימוש משני בשטר

בגמרא כתובות (פה.)-

אמר רב אסי אמר ר' יוחנן: שטר שלוה בו ופרעו - אינו חוזר ולוה בו, שכבר נמחל שיעבודו.

טעמא דנמחל שיעבודו, אבל למיחזי כשיקרא לא חיישינן.

ר' יוחנן אוסר שימוש משני בשטר שכבר לווה בו ופרע. הטעם אינו משום חשש לדבר שנראה כזיוף, אלא משום מחילת שעבוד השטר הראשון.

הגמרא בבא מציעא (יז.) מדגישה שהחידוש בדברי ר' יוחנן הוא שגם כאשר שתי ההלוואות מתרחשות באותו היום, כך שהתאריך שעל גבי השטר נכון גם להלוואה השניה, אפילו כך פסול השטר^[195]-

דאמרת משמיה דרבי יוחנן: שטר שלוה בו ופרעו - אינו חוזר ולוה בו, שכבר נמחל שיעבודו. אימת? אילימא למחר וליומא חרא - מאי אריא שכבר נמחל שעבודו? תיפוק ליה דהוה ליה מוקדם, ותנן: שטרי חוב המוקדמין - פסולין. אלא לאו – ביומיה

המאירי (גיטין כו: ד"ה "שטר") כותב ששטר שלוו בו באופן זה בטל רק לעניין זה שאי אפשר לגבות בעזרתו מקרקעות, אך הוא מועיל כדי שלא יוכל הלווה לטעון שפרע^[196]. אך הוא מביא דעה לפיה השטר בטל לחלוטין ואף לא ניתן להוכיח על פיו את עצם ההלוואה^[197].

מלווה שהחזיר את המעות ללווה

עי' לעיל הלכה ו.

מלווה הטוען "סיטראי נינהו"- אי הסכמה בפרשנות מעמד הפרעון

הגמרא בכתובות (פה.) מביאה מעשה שהיה-

אבימי בריה דרבי אבהו הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי, שדרינהו ביד חמא בריה דרבה בר אבהו, אזל פרעינהו. אמר להו: הבו לי שטרא, אמרו ליה: סיטראי נינהו.

אתא לקמיה דרבי אבהו, א"ל: אית לך סהדי דפרעתינהו? אמר ליה: לא,

אמר ליה: מיגו דיכולין לומר לא היו דברים מעולם, יכולין נמי למימר סיטראי נינהו

אבימי רצה לפרוע את חובו ושלח שליח למטרה זו. לאחר שנתן השליח את המעות למלווה, סירב המלווה להחזיר לו את השטר בטענה שפרעון זה היה על חוב אחר שאבימי חייב לו^[198], וכדי לקבל את השטר צריך אבימי לפרוע עוד.

רבי אבהו פסק, שאם אין עדים למעמד הפרעון, מתוך שאם היה רוצה המלווה לשקר היה מכחיש את עצם הפרעון מכל וכל (כלומר יש לו מיגו), יש להאמינו שהפרעון בא לעומת חוב אחר שאינו החוב שבשטר.

גם בשבועות (מב.) מובא מעשה בו המלווה מודה שהלווה פרע אך מייחס את הפרעון לחוב אחר-

ההוא דא"ל לחבריה: הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא,

א"ל: פרעתיך, אמר ליה: הנהו סיטראי נינהו;

אמר רב נחמן: איתרע שטרא;

רב פפא אמר: לא איתרע שטרא.

ולרב פפא, מאי שנא מההוא דאמר ליה לחבריה: הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא, א"ל: לאו אתורי יהבת לי, ואתית ואיתיבת אמסחתא וקבילת זוזך? ואמר ליה: הנהו סיטראי נינהו, ואמר רב פפא: איתרע שטרא?!

התם כיון דקאמר אתורי יהבת לי ומתורי שקלת איתרע שטרא, הכא אימור סיטראי נינהו.

מאי הוי עלה?

רב פפי אמר: לא איתרע שטרא,

רב ששת בריה דרב אידי אמר: איתרע שטרא.

והלכתא: איתרע שטרא.

והני מילי, דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר ליה שטרא, אבל פרעיה בין דידיה לדידיה, מיגו דיכול למימר לא היו דברים מעולם, יכול נמי למימר סיטראי נינהו, וכדאבימי בריה דר' אבהו.

המלווה מחזיק בשטר ותובע את החוב שבו. מולו הלווה טוען שפרע. המלווה מודה שאמנם פרע הלווה, אך טוען שמה שפרע זהו חוב אחר שאינו קשור לחוב שבשטר. נחלקו האמוראים בדין. לדעת ר' נחמן ורב ששת כוחו של השטר הורע ולא ניתן לגבות בו^[199] כיוון שאם פורע הלווה, סביר שהוא פורע את החוב שלפנינו ולא נאמינו שהלווה פרע חוב אחר שלא ידוע לנו ממנו^[200]. ולדעת רב פפא ורב פפי ניתן לגבות בשטר כרגיל.

מקרה בו אפילו רב פפא מודה שהורע כח השטר הוא כאשר ברור מההקשר בו נעשה הפרעון, שהוא מכוון דווקא לחוב זה, כגון שהיה החוב כתוצאה ממתן מעות כדי לקנות שוורים לשחיטה והפרעון נעשה בבית המטבחיים ע"י דמי הבשר לאחר השחיטה.

בהתאמה לסוגיה בכתובות מדגישה הגמרא שכולם מודים שאם הפרעון נעשה ללא עדים, מאמינים למלווה שהפרעון היה על חוב אחר במיגו שיכול היה להכחיש את הפרעון מכל וכל.

נחלקו הראשונים בדין כאשר העדים ראו את העברת הכסף אך לא יכולים להעיד האם הכסף הועבר כפרעון או דבר אחר (פיקדון, מתנה וכו'). סוגיה רלוונטית לשאלה זו היא מקרה המתואר בגמרא בשבועות (לד.)

יתיב רב המנונא קמיה דרב יהודה, ויתיב רב יהודה וקא מיבעיא ליה:

מנה מניתיך בפני פלוני ופלוני ועדים רואין אותו מבחוץ, מאי?

א"ל רב המנונא: והלה מה טוען? אי אמר לא היו דברים מעולם, הוחזק כפרן!

אי אמר אין, שקלי ודידי שקלי, כי אתו עדים מאי הוי?

מדובר בעדים שראו אדם נותן מעות לחברו, אך "ראו מבחוץ" כך שאינם יכולים להעיד על מה שנאמר ועל מהות העברת הכסף. נותן הכסף טוען שהיתה זו הלוואה ותובע את כספו, ואילו מקבל הכסף טוען שהיתה זו מתנה. רב המנונא אומר שהעדים רלוונטים רק אם מקבל המעות מכחיש את האירוע מכל וכל, כי רק אז העדים מוכיחים כנגד דבריו. אמנם, אם הוא מודה שקיבל מעות ורק אומר שהיו אלה מעות מתנה, העדים אינם סותרים את דבריו בעדותם ולכן אין עדותם רלוונטית.

הר"י מיגאש מוכיח מסוגיה זו, שהסוגיה שלעיל העוסקת במקרה בו המלווה טוען שהכסף שהוחזר לו הוחזר על חוב אחר ("סיטראי נינהו"), מדברת במקרה בו העדים מעידים לא רק על מתן המעות אלא גם על כך שהנתינה נעשתה בתורת פרעון חוב. לעומת זאת, אם העדים שראו את ההחזר אינם יודעים להעיד מה מהות ההחזר, לדעת הכל לא הורע כח השטר, כיוון שיש למלווה מיגו, שיכול היה המלווה לטעון שהמעות שניתנו לו ע"י הלווה הם מעות מתנה, והעדים לא יכלו להכחישו בזה. כך גם פוסק הרמב"ם.

הרמב"ן, ר"ת הרא"ש והטור חולקים. לדעתם די בכך שהעדים יעידו על מתן דמים סתמי, בלי ששמעו שהדבר נעשה בתורת פרעון, בכדי שנחשוש שהשטר נפרע ושיורע כח השטר^[201].

השו"ע (חו"מ נח) פוסק כדברי רב נחמן, וכדברי הרמב"ם. והרמ"א פוסק כדברי הרמב"ן.

שטר חוב בעד אחד ולוה טוען פרעתי

בגמרא בשבועות (לב:) מובא מעשה שהובא לפני ר' אמי ור' אבא-

ההוא גברא דחטף נסכא מחבריה...אזל אייתי חד סהדא דמיחטף חטפה מיניה,

אמר ליה: אין, חטפי ודידי חטפי;

אמר ר' אמי: היכי לדייני דייני להאי דינא?

לישלם? ליכא תרי סהדי!

ליפטריה? הא איכא חד סהדא דמחטף חטף!

לישתבע? כיון דאמר: אין, חטפי ודידי חטפי, הוה ליה כגזלן!

אמר ליה ר' אבא: הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע, וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם.

התובע הביא עד אחד שהעיד שהנתבע חטף חפץ מידיו של התובע. הנתבע אמנם מודה שהאירוע התרחש, אך טוען שהחפץ שחטף, שלו הוא. ר' אבא פסק^[202] על פי הכלל "כל מקום ששני עדים מחייבים ממון, עד אחד מחייב שבועה", שכיוון שמדובר בעד אחד ולא בשני עדים, היתה ביד הנתבע האפשרות להישבע שהעד משקר ושלא חטף מחבירו, ולהיפטר. ברם, כיוון שהנתבע הודה שהאירוע עצמו התקיים, אינו יכול להישבע באופן הסותר את הודאתו, וממילא אינו יכול לדחות את העד. לכן דברי העד מכריעים את הדין ועל הנתבע לשלם.

הרמב"ם (לפנינו וביתר הרחבה בהלכות טוען ונטען, ד, ח) מסיק ממעשה זה שבכל מקום בו עד אחד מעיד כנגד הנתבע, והנתבע מודה לדברי העד, אלא שטוען להגנתו מצד אחר^[203], כיוון שעד אחד מחייבו שבועה, ואינו יכול להישבע כנגד דברי העד, שהרי הוא מודה בהם, מתוך שאינו יכול להישבע, משלם.

בהלכה הספציפית שכאן, מיישם הרמב"ם עיקרון זה בעד אחד החתום בשטר, והנתבע מודה שלווה אך אומר שפרע. גם כאן, כיוון שאין הנתבע חולק על דברי העד שבשטר, הרי אינו יכול להישבע ומשלם^[204].

המגיד משנה (כאן) מקשה על יישום העיקרון של ר' אבא במקרה המדובר, ומצביע על כך שהדבר מוביל למסקנה פרדוקסלית לפיה כוחו של עד אחד החתום על השטר רב מכוחם של שני עדים המעידים בע"פ על הלוואה. כלומר, בעוד שכאשר שני עדים מעידים בע"פ על הלוואה, יכול הנתבע לטעון שפרע אף שמודה שלווה, שכן העדים מעידים רק על ההלוואה ולא על כך שלא נפרעה^[205], כאשר עד אחד חותם בשטר, והנתבע מודה שלווה, שוב אין הלווה יכול לטעון שפרע.

הרשב"א (תשובות המיוחסות לרמב"ן, סי' צ) ממשיך עוד באותו כיוון ומסביר שהכלל בו כל מקום ששני עדים מחייבים ממון עד אחד מחייב שבועה אמור רק במקרה בו העד מעיד על כך שממונו של התובע ביד הנתבע. ברם, במקרה בו עד אחד מעיד על ההלואה, אפילו אם הוא מעיד בשטר, אין עדותו סותרת את טענת הלווה, הטוען פרעתי. לכן, אין לפנינו חיוב שבועה כלל וממילא אין מקום להחלתו של הכלל "מתוך שאינו יכול להישבע משלם"^[206].

מרכיב נוסף במקרה שלפנינו הוא שאלת תקפותו של שטר בו חתום עד אחד בלבד. עניין זה יידון בהלכות עדות (ד, ה) בע"ה. נציין כאן בקצרה, שיש דעות המיוסדות על דברי הירושלמי, לפיהן שטר בו חתום עד אחד פסול. על פי דעות אלה כמובן שאין מקום לתביעה כאן ואף איננו מגיעים לשאלת "מתוך שאינו יכול להישבע משלם".

השו"ע (חו"מ נא ב) פוסק כדברי הרמב"ם, וכותב בשם "יש אומרים" את השיטה לפיה הדין עם הנתבע^[207].

לווה הטוען פרעתי ורוצה להשביע את המלווה ועדיין לא הציג את המעות

עי' לעיל הלכה ב

שטר חוב שאבד ועדיו קיימים

בגמרא בבבא בתרא (קסח:)-

תנו רבנן: הרי שבא ואמר אבד שטר חובי, אף על פי שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו - אין כותבין לו את השטר

בבבא מציעא (טז:) נידון מקרה משלים, בו נמצא השטר בשוק ולכן עתה אינו ביד המלווה-

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: המוצא שטר חוב בשוק... לא יחזירו לבעלים ... דחיישינן לפרעון.

כלומר, כאשר השטר אינו ביד המלווה, ובנוסף הלווה טוען שפרע, הדבר יוצר חשד סביר שהשטר פרוע, שלפיכך לא נזהר בו הלווה ואיבדו.

בשטר חוב שאבד ונמצא בשוק קודם זמן הפרעון המקרה מורכב יותר כיוון שישנה חזקה ש"אין אדם פורע בתוך זמנו". עם זאת, הסוגיות אינן מתייחסות למקרה זה. הרמב"ם והראב"ד נחלקו בדבר כאן ובאופן מפורש יותר בהמשך (בפרק כג הלכה יא)-

בשטרי החובות אינו כן אף על פי שעדיו קיימין וקנו מידו וחזר בשעתו ואמר שטר שכתבתם לי עתה אבד או נשרף אין כותבין לו שטר שני שמא פרעו או מחלו, ואפילו היה החוב לזמן ואינו גובה בעדים אלו כלום...

והראב"ד (שם)-

זהו תימה מאחר שהוא תוך זמן למה לא יגבה ויכתוב שובר.

הש"ך (חו"מ מא יט) מסביר שסברת הראב"ד היא שאף שהשטר אינו כלום, כיוון שאינו נמצא ביד המלווה, עדיין יש שני עדים המעידים על ההלוואה, וצריך שיהיה הדין כבהלוואה בע"פ בה אין הלווה נאמן לומר פרעתי לפני הזמן. מולו סובר הרמב"ם שכיוון שההלואה היתה במקורה על שטר, אין משמעות לעדים לבדם ללא השטר^[208].

השו"ע (חו"מ מא ד) כותב כדברי הרמב"ם.

מלווה ולווה האוחזים בשטר

הגמרא בבבא מציעא מביאה ברייתא ובה מחלוקת תנאים-

תנו רבנן: שנים אדוקין בשטר, מלוה אומר: שלי הוא, ונפל ממני, ומצאתיו. ולוה אמר: שלך הוא, ופרעתיו לך.

יתקיים השטר בחותמיו, דברי רבי.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: יחלוקו.

בהבנה ראשונית משמע שרבי סובר שאם השטר בר תוקף וניתן לקיימו, יש ללכת על פי הכתוב, להניח שהחוב לא נפרע ולחייב את הלווה הטוען שפרע. מולו סובר רשב"ג שיש לחלוק בין הטוענים^[209]. כפי שנתבאר לעיל על הלכה ה, הגמרא בהמשך אינה מקבלת הבנה זו בדברי רבי, ומפרשת שלא נחלקו התנאים לגבי עצם החלוקה. רבי סובר ש"מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו" ולכן חולקים בסכום החוב רק אם השטר מקויים, ואילו רשב"ג סובר ש"מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו", כלומר, אם הלווה מודה באירוע עליו מעיד השטר, אין צריך לקיים את השטר.

בהמשך (ז:) מתייחסת הגמרא למצב בו כל אחד מהמחזיקים אוחז בחלק אחר של השטר-

אמר רבי אלעזר: מחלוקת בששניהם אדוקים בטופס ושניהם בתורף, אבל אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף - זה נוטל טופס וזה נוטל תורף.

ורבי יוחנן אמר: לעולם חולקין, ואפילו אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף.

רבי אלעזר מסביר שחולקים^[210] שווה בשווה רק אם כל אחד מהמחזיקים מחזיק באותם חלקי שטר, אך אם האחד מחזיק בתורף השטר והשני בטופס מתחשבים בחלקים שכל אחד אוחז^[211]. בקריאה פשוטה ניתן להבין שר' יוחנן אינו מסכים לכך וסובר שיש לחלוק שווה בשווה ללא קשר בחלק השטר האחוז ביד כל אחד מהצדדים, אך הגמרא מביאה ברייתא ומסבירה שיש להבין את ר' יוחנן אחרת-

והתניא: זה נוטל עד מקום שידו מגעת! - לא צריכא, דקאי תורף בי מצעי.

אי הכי, מאי למימרא? - לא צריכא, דמקרב לגבי דחד. מהו דתימא, אמר ליה: פלוג הכי, קא משמע לן, דאמר ליה: מאי חזית דפלגת הכי? פלוג הכי.

כלומר, ר' יוחנן אינו חולק על ר' אלעזר אלא מדבר על מציאות בה התורף באמצע ולכן אף אחד אינו מחזיק בו.

בהמשך מסבירה הגמרא שר' אלעזר, הנותן את התורף לאחד ואת הטופס לשני, אינו מתכוון בכך שיש לחלק פיזית את השטר אלא יש משמעות ממונית לחלוקה זו-

שטרא דאית ביה זמן כמה שוי, ודלית ביה זמן כמה שוי? בשטרא דאית ביה זמן - גבי ממשעבדי, ואידך לא גבי ממשעבדי, יהיב ליה היאך דביני ביני.

בפירוש שיטת ר' אלעזר ובהבנת הסבר הגמרא של אופן החלוקה בין מחזיק הטופס לבין מחזיק התורף נחלקו הראשונים-

רש"י מסביר שבתורף, להבדיל מבטופס, יש גם תאריך, ולכן הוא "שווה" יותר כסף. לכן יש הבדל בין שווי הטופס לבין שווי התורף. הבדל זה מקבל, בלעדית, המחזיק בתורף, בין אם הוא הלווה ובין אם הוא המלווה, ואת השאר (שוויו של שטר ללא תאריך) הם חולקים ביניהם^[212]. כלומר, גם ר' אלעזר אומר שחולקים, אלא שאין החלוקה סימטרית. כך מפרש גם הטור (חו"מ סה).

הרשב"א מפרש שהטופס מכיל רק את הזמן, ולכן הוא כשלעצמו חסר ערך, ולעומתו התורף בעל ערך מסויים כשלעצמו. כוונת דברי ר' אלעזר היא שאם המלווה מחזיק את התורף, אין הוא גובה את כל החוב, אלא יש לנכות לו את הפער בין ערך השטר עם תאריך לבין ערכו ללא תאריך. לעומת זה, אם הלווה הוא שמחזיק בתורף והמלווה מחזיק רק בטופס, אין הטופס מועיל לו במאומה ואין המלווה גובה דבר.

הרמב"ן נעזר בנוסח הירושלמי (פרק א הלכה א) לדברי ר' אלעזר- "אמר ר' אלעזר- הכל הולך אחר התפוס בעדים". כמו כן הוא מעיר שיש נוסחאות בהן כל התיאור של החלוקה על פי יתרון שטר שיש בו זמן על פני ששטר שאין בו זמן אינו קיים. מתוך כל אלה הוא מפרש שר' אלעזר כלל אינו מציע שיטת חלוקה, אלא עיקר השטר הוא התורף, בו שם הלווה והמלווה והסכום והעדים, והמחזיק בו נחשב כמחזיק בשטר. אם זהו הלווה, אין המלווה יכול לגבות מאומה, ואם זהו המלווה, יכול לגבות את הכל, אלא שכל מה שמבואר בטופס השטר לגבי שעבודים וזכויות גביה אחרות, יש להעריך כמה הם מוסיפים לשווי השטר, ויקזז זאת המלווה מהחוב.

הרמב"ם כלל אינו מתייחס לשיטת ר' אלעזר ולחילוק בין הטופס לתורף, אלא פוסק בפשטות שחולקים את החוב ומשלם הלווה מחציתו^[213].

לגבי המקרה בו שנים הטוענים אוחזים בשווה בשטר ולכן יש לחלוק ביניהם, נחלקו המפרשים באופן הביצוע.

רוב הראשונים, ובתוכם הרמב"ם, מפרשים שיש לחלוק את החוב וישלם הלווה מחצה.

לעומת זה, התוספות (ז: ד"ה "ויחלוקו") אומרים שאין הלווה משלם חצי מהחוב, אלא יש לאמוד את שווי השטר. דבר זה מבוצע ע"י הערכה כמה מישהו בשוק יתן בכדי להיות "בעליו" של השטר, כלומר, להחליף את המלווה. כמובן שסכום זה, מן הסתם, נמוך משווי החוב כי הוא כולל את הסיכוי של חדלות פרעון, טורח הגביה וכו'. מסכום זה משלם הלווה מחצה. על פי דרך זו, דין חלוקת השטר אנלוגי לכל שנים אוחזים החולקים בערך החפץ ששניהם מחזיקים בו^[214].

השו"ע (חו"מ סה טו) פוסק בתחילה כרמב"ם, בהמשך, מביא השו"ע כ"יש אומרים" את שיטת הראשונים האחרים המחלקים בין תורף לטופס.

תקנת הלווה שלא ישבע היסת לחינם

לעיל (פרק יג הלכה ד) לענין מחלוקת על ערכו של משכון שאבד, נתבאר שלפני שהלווה נשבע על טענתו לגבי שווי המשכון, צריך המלווה להישבע שהמשכון אינו ברשותו, כדי למנוע מצב בו לאחר שנשבע הלווה, ימצא הפקדון אצלו ונמצא שנשבע הלווה לחינם.

הרמב"ם מסיק מזה למקרה דומה. הלווה נתבע ע"י המלווה, וכופר בטענה (שאומר לא היו דברים מעולם או פרעתיך). המלווה מצידו דורש שישבע הלווה היסת. הלווה טוען שברשות המלווה יש שטר^[215], ולאחר שישבע היסת יוציא את השטר ויגבה בו^[216], ונמצא שנשבע הנתבע לחינם שבועה שאינה מועילה לו. בכדי למנוע מקרה של שבועה לחינם מצריכים את המלווה לבטל את השטר מראש, היכן שיהיה.

השו"ע (חו"מ עמ, כד) כותב את דברי הרמב"ם להלכה.